משנת ארץ ישראל על משנה כתובות ט׳:ה׳

5 משנה זו מקבילה במידה רבה למשנה א בעיסוקה בהצהרת ויתור של הבעל על זכות חוקית המוקנית לו ובתוקף ויתור זה בניסוחים שונים. המשניות שבתווך נקשרו לכאן בין השאר עקב העיסוק בהשבעת האישה. הסיפא של המשנה מתקשרת ישירות למשנה הקודמת, בדיון ביחסים המשפטיים שבין האישה ובין יורשי בעלה.

6 כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך – במשנה הקודמת ראינו כי יש אפשרות שהבעל ישביע את אשתו. תנאים נחלקו האם הוא רשאי להשביעה בכל מקרה, או רק אם היא עובדת עבורו כנציגתו בחנות או כאפיטרופה כללית, אבל לכל הדעות יש מקרים שבהם הוא רשאי לתבוע ממנה שבועה. המשנה מעידה שהיו שהוסיפו בכתובה מעין תנאי ובו הבעל מתחייב שלא לתבוע ממנה נדר או שבועה. "נדר" כאן הוא נדר של האישה שאם לקחה ממנו ממון תהיה נדורה מכך וכך. הצירוף "נדר ושבועה" רגיל, ונעסוק בכך בפירושנו למשנה הראשונה במסכת נדרים.

7 אינו יכול להשביעה – שכן הוא מחל על זכותו להשביעה. הלכה זו פשוטה, ונדרשת בשביל ההמשך.

8 אבל משביע הוא את יורשיה ואת הבאים ברשותה – הוויתור על השבועה הוא ויתור אישי, לה, בגלל החיבה והאמון ביניהם, אך לא למי שבא במקומה. המשנה מביאה שני מקרים שבהם יש מי שבא בשם האישה. הראשון הוא מקרה שבו יש לאישה יורש. בדרך כלל היורש הוא הבעל עצמו, כפי שראינו במשנה הראשונה בפרק, אבל ייתכן שהבעל ויתר על ירושתו כדברי חכמים במשנה א לעיל. זאת ועוד, ייתכן שאזכור יורשי האישה נגרר מהסיפא להלן, ומהמשנה הבאה, שבהן יש אבחנה בין הבעל ליורשיו ובין האישה לבין יורשיה. מסתבר כי "יורשי האישה" מתייחס באופן כללי לקרוביה – יורשיה הפוטנציאליים בהיעדר בעל. "הבאים ברשותה" הם מי שפועלים בשמה: אפיטרופסים, מקבלי מתנה ממנה וכיוצא באלו.

9 נדר ושבועה אין לי עלייך ועל יורשייך ועל הבאים ברשותיך – הבעל נתחייב לוותר על השבועה גם ליורשים ולבאים ברשותה, אינו יכול להשביע ולא אותה ולא את יורשה ולא את הבאים ברשותה – ברור שזו ההתחייבות של הבעל והיא תקפה, אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה – מכיוון שההתחייבות הייתה אישית שלו, אין יורשיו מחויבים אליה והם רשאים להשביע את האישה ואת יורשיה על מנת לזכות במגיע להם.

10 נדר ושבועה אין לי וליורשיי ולבאים ברשותי עלייך ועל יורשייך ועל הבאים ברשותיך לא הוא ולא יורשיו ולא הבאים ברשותו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאים ברשותה – מבנה המשנה דומה למשניות א-ב בראשית הפרק. יש בהן דיון בפורמולה מסוימת, ובפורמולות משנה המפרטות ומוסיפות על משפט ההגבלה הראשון: במשניות א-ב מדובר בנכסים, פֵרות ופֵרי פֵרות, ואצלנו באישה, ביורשיה וביורשי הבעל.

11 כפי שנראה בסוף משנה ח, משנה ח מסתייגת מהמסקנה של המשנה, או שלפחות הבבלי סבור ששתי המשניות מנוגדות, ומשנתנו דחויה היא. במשנה ח רבי שמעון אומר: "כל זמן שהיא תובעת כתובתה היורשין משביעין אותה אם אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה". משפט זה מופיע במנותק, והתלמוד הבבלי פח ע"ב מתחבט באיזה הקשר נאמר המשפט. אפשר שנאמר על משנה ח ואפשר שנאמר על משנה ו, ונעסוק באפשרויות אלו בפירושנו למשניות הללו. מכיוון שעלתה התחבטות זו ניתן גם להציע הצעה נוספת שאינה בסוגיית הגמרא, והיא שהמשפט נאמר על משנתנו. לפי הסבר זה רבי שמעון סבור שהתחייבות הבעל לוותר על השבועה בשמם של היורשים אינה תקפה. גביית הכתובה מהיורשים מחייבת תמיד שבועה, אבל גביית מזונות אינה מחייבת שבועה ועל כך חלה התחייבות הבעל שלא לתבוע מהאישה שבועה.